מילותיי אליו / ליהי אשואל

אהבה היא פורצת היא גועשת היא חמה וקרה, היא נותנת שמחה, היא נותנת עצב, אבל איתו זה לא ככה, איתו אני לא רואה את הרעים אני רואה את הטובים הרגעים, הנגיעות הקטנות, שמחה, אבל עכשיו אני חושבת איך איבדתי אותו איך איבדתי את כול זה. איך איבדתי את החום, השמחה, האהבה. הכול הוא היה הכול וכשנעלם איבדתי אותו. כששמעתי את הירייה הדבר היחידי שחשבתי זה עליו האם הוא בסדר אז יצאתי מהמחבוא שלי ורצתי ורצתי והדבר הבא שראיתי זה היה אותו שוכב שם בשלולית קטנה של דם שגדלה וגדלה כול רגע נפלתי על ברכי בשלולית הרגשתי דמעה על הפנים היא הגיעה לפה שלי זה היה מלוח הדמעה המלוחה הזאת והסבל זה מה שהיה לי באותו הזמן. לא יכולתי לעקל את זה "מותק" הוא אמר הוא בקושי נשם "ביביי" אמרתי "אני.. אוהב אותך" הוא אמר בקושי מצליח להוציא את המילים, ואז בשבריר שניה הוא נעלם, הנשימה נעצרה העניים שלו עדיין הביטו בי, בכיתי לא יכולתי לראות את זה הדמעות הסתירו אותו, ניגבתי את הדמעות וקמתי נכנסתי אל שלולית הדם על השטיח שלנו השטיח לא עניין אותי עכשיו, הם עדיין הביטו בי הם לא עשו צעד אבל הביטו אני יודעת את זה כי הרגשתי את מבטם עלי. כרעתי ברך אליו סגרתי את עיניו שעדיין הסתכלו על המקום בו הייתי, הוזזתי את ראשו אלי, הוא היה נראה שליו הוא היה נראה רגוע נשקתי את שפתיו בפעם האחרונה, שפתי עדיין היו מלוחות בגלל הדמעות אבל לא היה לי אכפת. קמתי, הסתכלתי עליהם לא היה להם רגש שיכולתי לראות, לפתע שמעתי את קולות הסירנות של המשטרה, לפני שהאנשים הצליחו לברוח המשטרה כבר פרצה את הדלת, היא תפסה אותם בכוח שמה עליהם את האזיקים, ואני פשוט עמדתי שם, עמדתי וצפיתי איך הם לוקחים אותם את שלושתם איתם, הם הוציאו גם אותי, כשיצאתי כבר ראיתי שכנים יוצאים, הם הכניסו אותי לניידת. החקירה הייתה ארוכה הייתי בפוקוס רציתי שהאנשים שירו בו ישלמו על זה ישלמו על זה שהם לקחו את הדבר היחידי שמסיב לי אושר. הם ישלמו על מה שהם עשו לך אהובי הם ישלמו על שלקחו אותך ממני הם ישלמו. עכשיו אני עומדת פה מקריאה את זה מקריאה את מילותיי אליו.