סיפור קצר על שטי / טל עזרי

זאת הייתה כבר שעה מאוחרת כשהגעתי הביתה, כל הרחוב היה שקט וחשוך, כולם בטח כבר נרדמו מזמן. נכנסתי אל החנייה, יצאתי מהמכונית ונעלתי אותה שומע את הצליל הקצר המסמל את סגירת המכונית. פניתי אל הבית שומע את מפתחות המכונית מצטלצלות בכיסי בעוד אני הולך וחושב לעצמי על היום שעבר. יום ארוך מידי, אני חייב לקחת חופש מידי פעם. נכנסתי לחצר והוצאתי את המפתחות לפתוח את הדלת. כמובן. ג'ון שוב שכח את המפתח בתוך הדלת. נאנח הוצאתי את הטלפון מכיסי והתקשרתי לבית. שמעתי את הטלפון מצלצל מתוך הבית וכעבור כמעט 10 שניות הקו נענה :"הלו?" שמעתי קול מנומנם וצרוד מהצד השני של הקו. "ג'ון! זה אני. שחכת עוד פעם את המפתח בחור המנעול, תוכל לבוא לפתוח לי?" הייתה הפוגה קצרה ואז ג'ון ענה: "רון, זה אתה?" "כן ימטורלל אחד, אתה לא מזהה את השותף שלך שאתך כבר ארבע שנים?"
"רון, אתה בטוח שזה אתה?"
"נו, ג'ון! אין לי כוח למשחקים שלך! אני עייף, רעב ורוצה כבר לישון! למה אתה שואל את כל השאלות האלה?"
"אממ, רון, אתה כבר נמצא בבית. אתה הגעת לפני שעה וחצי."
"מה?!" אמרתי לא מאמין  "ג'ון בחייאת, מה אתה רוצה ממני-"
"מי זה בטלפון?" נשמע קול מהצד השני של הקו. קול מוכר. הקול שלי!
"ג'ון, מה לעזאזל. תסביר לי מה קורה שם!"
"תקשיב, אני לא יודע מי אתה, אבל תתרחק מהבית הזה! אתה אולי נשמע כמו רון, אבל אתה לא הוא. רון נמצא עכשיו ממש לצידי"
"ג'ון!"
"ביי!"
"חכה חכה רגע!"
"מה?"
תסתכל מהחלון! תראה שזה אני!" לכמה רגעים לא הייתה שום תשובה מהצד השני, ולפתע נפתח החלון מעליי וראיתי את ג'ון, מסתכל אליי, ישר לעיניים. הבטתי בו, מתחנן, ואז הוא סגר את החלון.
הוא דיבר באיטיות "אני לא יודע מי או מה אתה, אם אתה שד, שטן או לא יודע מה, ואני לא יודע איזה טריקים אתה מנסה עליי! אבל אני רוצה שתלך מכאן!"
השיחה התנתקה
צנחתי על הרצפה, מתחיל לבכות. איך מיום רגיל זה הפך לכזה סיוט.
לפתע נפתח החלון למעלה
"ג'ון!" לחשתי לעצמי מלא שמחה. אבל כל השמחה הזאת נמחקה ברגע, כשראיתי שזהו לא ג'ון שנמצא שם בחלון. ג'ון צדק, הוא נראה בדיוק כמוני, עד כל שערה משערי. הוא הסתכל אליי בחיוך מרושע בעוד עיניו אדומות ובורקות מרוע. זה היה השטן בכבודו ובעצמו. ורגע אחר כך, הכל נעלם. האדמה פתחה את פיה והתחלתי לפול. זהו, זה הסוף, חשבתי לעצמי. בנשימתי האחרונה הצלחתי לתפוס את קצה הפתח הצר. הסתכלתי למעלה וראיתי פתאום את דמותי עומדת ממש מעלי, מחייכת חיוך נורא ואכזרי. מה שבטוח, זה לא היה אני. "אבל למה דווקא אותי?! מה עשיתי רע?!"
אני השני ענה בקול הכי מצמרר ומפחיד שיכולתי לדמיין "האם חייבת להיות מטרה? זה רק בשביל הכיף!" ונפלתי.

סוף דבר:
מאז אותו מקרה, הכל היה בסדר, וגיליתי דווקא ששטי, ככה אני קורא לו עכשיו, הוא בכלל לא נורא. כאן בגיהנום אני באמת מרגיש מעולה, וגם אני התחלתי לתפוס צורה של אנשים ולהפחיד אותם עד מוות! הא! הייתם צריכים לראות את האחרון שתפסתי! פףף! איזה ילד מעצבן שאוהב לכתוב סיפורים קצרים שקוראים לו טל עזרי, לו באמת היה מגיע, אבל בכל זאת זה היה כיף. ומי יודע, אולי אתה תיהיה הבא!