האובססיבי / עומר גדות

אני לא מאמין שנכנסתי לכל העניין הזה בגלל מה, אובססיה?!

אז זה התחיל ככה:

הייתי בשירותים ושמעתי שני ילדים מדברים על טומי – החנון של הכיתה... אני ידעתי מי הילדים האלו – אלה היו גילי ורועי, אני זיהיתי את הקולות שלהם.

הם אמרו שהם ממש כועסים על טומי, שהוא זוכה לתשומת לב, נראה לי... אני גם לא ממש אהבתי את זה, ומאז אני מצטער שנכנסתי לעניין הזה, משם אתם רק יכולים לנחש מה קרה.

סליחה, אני לא הצגתי את עצמי – אני דניאל יצחק, אני לומד בכיתה ט' בבית ספר "אחד העם" בפתח תקווה. אני תלמיד ממוצע, כזה בסדר.

כמו שאמרתי כבר, אני גם לא ממש אהבתי את הרעיון הזה שטומי זוכה לכל תשומת הלב מהמורים, רק כי הוא עושה שיעורים, גם אני עושה, לא?

בכל מקרה, שהייתי בשירותים שמעתי את התוכנית של גילי ורועי... אני לא רציתי להשתתף בזה ולקחת חלק בזה, אבל מצד שני – אני רציתי להתנקם בטומי בדיוק כמו כולם!

אני יצאתי מהשירותים בשתיקה מביכה. אני, רועי וגילי היינו בשירותים בשתיקה מביכה... הם הסתכלו עליי במבט מאיים, ואני ידעתי מה הם רצו להגיד, ואז הם גם אמרו את זה:
"אם תספר למישהו על מה ששמעת עכשיו, אתה תתחרט על זה, ברור?". שתקתי, ואז רועי קימט לי את החולצה ושאל אותי אם הבנתי, ואני ישר עניתי כן בפחד. אחרי זה, אמרתי לשניהם: "אני גם רוצה להתנקם בו, מה אתם חושבים, רק אתם?". הם הנהנו אחד לשני (לא הבנתי מה זה אומר, שאלתי אותם מה אתם רוצים ממני). גילי התחיל להסביר לי... אחרי זה, הצטערתי ששמעתי את הכול.

הבנתי שרועי וגילי הבינו ששמעתי חלק ולא יכלו לקחת סיכון שאני אספר, ולכן שיתפו אותי בכל הסיפור. התוכנית הייתה כמובן של גילי, זה היה די צפוי למען האמת... הגיע הזמן שאני אספר לכם את התוכנית, אז ככה...

היום הגדול הגיע – 31.12, סוף השנה... תכננו מסיבה בכיתה, לכבוד השנה החדשה. זה היה קצת אידיוטי, בכל מקרה – כמובן שטומי התנדב להביא אוכל. הרעיון שלנו היה לחבל לו ביום ה"מושלם" הזה... הוא ממש התרגש הוא היה יכול להביא משהו משלו ולא שינדבו אותו, כמו בכל הפעמים... הוא בא לבית הספר בחיוך ענק, שם את הדבר הזה שהוא הביא, שכחתי את השם של זה בלוקר והמשיך לכיתה לשים שם את הילקוט.

אז זה התחיל בדבר קטן – אני ורועי הלכנו לנעול לו את הלוקר כדי שלא יוכל להוציא את האוכל שהביא במיוחד בשביל היום ה"מושלם" הזה... אחרי שנעלתי, אני ורועי התרחקנו משם בגיחוך קל... הסתרנו מאחורי הארונית של הכיתה השנייה. ראינו את טומי מגיע ללוקר להוציא את הציוד ופתאום הוא פורץ את המנעול בקלות כזו, לא האמנו! הסתכלתי בפליאה לאחר שהוא התרחק וראיתי שהיה לו פורץ מנעולים ביד, זה עצבן אותי מאוד! לקחתי את המנעול וזרקתי אותו על הרצפה והלכתי עם רועי לכיוון גילי שהיה במזכירות, לא משהו מיוחד, החרימו לו את הפלאפון בשיעור תנ"ך יום לפני...

אני התחלתי לקחת פיקוד על המבצע ובכיתה, לפי התוכנית הוא היה אמור להגיד שאין לו ציוד ושיעורים כי הלוקר שלו נעול, אבל גילי ורועי הם לא טיפוסים מבריקים במיוחד. לא חשבתי בדיוק מה יקרה אחרי זה, אם הייתי יודע שאני אגמור את העניין בבית מושעה, לא הייתי יוצא מהשירותים מוקדם יותר ומחכה שגילי ורועי יצאו מהשירותים – למה יצאתי כזה מפגר?!

אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני מושעה אם רק נעלנו לו את הלוקר, אבל זו הייתה רק ההתחלה, נהייתי כל כך אובססבי לגבי התוכנית שהחלטתי לשכוח מהכול – וכן, אפילו את סתיו.

עכשיו אתם רק עוד יותר מסובכים, מי זו סתיו לעזאזל, אתם שואלים לעצמכם, אז אני אגיד לכם – סתיו זו ילדה מהשכבה שלי שאני אוהב אותה כבר שנה וחצי, בערך מאמצע כיתה ח'. היא ידעה שאני אוהב אותה, אבל כל פעם שהיא נתנה לי הזדמנות להתחיל איתה, כמעט התעלפתי מהפחד! אז פשוט לא יכולתי לעשות כלום. עד שהגיע יום מאוד מוזר, אז ככה – ביום שאני שמעתי את התוכנית בשירותים, סתיו הזמינה אותי לסרט. אני כל כך התרגשתי, ואמרתי לה ישר כן. סיפרתי את הסיפור לסתיו אחרי הסרט – היא נתנה לי סטירה וישר חשדתי שהיא תספר.

אני ידעתי שכדאי לספר, ברור לגמרי שזה הצעד הטוב ביותר. אבל עם זאת, ידעתי שאם אספר, הלך עליי – לפי מה שאמרו גילי ורועי בתחילת הסיפור. רק כדי שלא יתבלבל לכם, הדייט היה כמה ימים אחרי שגיליתי את התוכנית. היא הזמינה אותי באותו היום. 31.12 היה כמה ימים אחרי הדייט.

בכל מקרה, כמו שהבנתם לפי הסיפור שלי – סתיו לא סיפרה לאף אחד, היא אמרה לי בדייט שנייה לפני שהיא הלכה, שההחלטה היא בידיים שלי ואני יכול עוד להתחמק לפני שמישהו ייפגע. רק אני ידעתי שבאותו רגע, לא יכולתי לעזוב – אם אני עוזב את העניין, אני אפגע מהר מאוד. רק עכשיו, אני יודע שיכולתי להתחמק מהעניין כבר אז.

מה שהתחלתי להגיד, זה שהתוכנית הראשונה לא הצליחה ולכן, אני התחלתי לקחת פיקוד. הבנתי שצריך לפגוע במה שחשוב לטומי. אז אני אחזור ליום הגדול – 31.12, סוף השנה. התחיל יום הלימודים, וכרגיל ביום שלישי בבוקר, אנחנו לומדים כל הכיתה ביחד ולא בהקבצות. אנחנו לומדים ספרות באותה שעה. בשעה הזו, יש לנו שעת קריאה ולא לומדים על שירה מימי הביניים.

אני לא ממש קראתי, כמו שאפשר לנחש... האמת, בדרך כלל אני קורא בשעה הזו, אבל הייתי כל כך עצבני, אבל זמן "הקריאה" הרוויח לי זמן לחשוב על תכונית ב' מה שנקרא. כמובן, שטומי קרא את הספר "ההוביט", גם זה היה צפוי. טומי תמיד קורא ספרים כאלה עבים. זה גם הייתה סוג של השתחצנות, כמובן שלא – אבל באותו רגע, כל דבר אצל טומי היה "מרתיח" אותי, רק השיער שלו, הפטרייה המושלמת, מסורקת על הצד הכעיסה אותי.

בקיצור, כל שיעור ספרות ניסיתי לחשוב על תוכנית ואז באה אליי הגאונות, ככה קראתי לזה לפני שהבנתי מה עשיתי. אני עדיין אשאיר אתכם במתח, ולא אגיד לכם על מה חשבתי, אני בינתיים אמשיך את הסיפור עם סתיו.

אז ככה, במשך שלושה ימים שלמים ראיתי את סתיו עוברת עם חברותיה עדן וסיוון במבואה ממש מולי, הן דיברו על הדייט שלי ושל סתיו, אבל ידעתי שסתיו אמינה והיא לא תספר לאף אחד או אחת על התכונית להתנקם בטומי. אני חשבתי שאני מתקדם נכון, אבל לא תיארתי לעצמי שאני אגיע למצב שאני לא יכול לעצור את עצמי. כל הזמן בהפסקות, הסתכלתי לכיוון ט'4 (אני לומד בכיתה ט'3) לבדוק אם סתיו הגיעה באותו היום. סתיו הייתה תלמידה טובה שכולם אהבו אותה, והיא לא הסתבכה בצרות. אתם בטח חושבים שבגללי היא הסתבכה בצרות בדיוק כמוני, אבל לא – היא יצאה מהעניין כמו שצריך ולא נגררה כמוני אחרי גילי ורועי.

בכל מקרה, אחרי שיעור ספרות, כן, אותו שיעור ספרות שבו יצרתי את "יצירת הגאונות" שלי, היה צלצול, והשיעור התחלף לשיעור עברית. לא היה לי כוח, רציתי להספיק לתכנן את התוכנית שלי לפני ההפסקה. אז בזמן שהמורה מתחילה לדבר על הבניינים בפעלים, אני הוצאתי את הטלפון הסלולרי שלי כדי להתחיל את התוכנית שלי. עכשיו אני אגיד לכם מה עשיתי. לטומי, היה טלפון סלולרי גם, וכרגיל לתלמיד טוב – הוא היה מכבה אותו טוב לפני השיעור, אבל לפני שבאה המורה לעברית, אני דיברתי עם טומי בזמן שרועי הדליק את הטלפון של טומי. פשוט מאוד, אני חייגתי אל טומי בזמן השיעור, וחיכיתי שהטלפון שלו יצלצל, לרגע נבהלתי וחשבתי אולי זה לא יצלצל, אבל רועי הצליח במשימה ותוך חצי דקה, שמעו את הצלצול החדש של הטלפון של הטלפון של טומי. אם לא הבנתם, רועי שינה לטומי את הצלצול בהגדרות ושם אותו על העוצמה הכי חזקה ואז טומי היה מאוד מובך מהצלצול.

כולם התחילו לגחך, אני התאפקתי וידעתי מה יקרה עכשיו. המורה תבקש מהתלמיד הראשון שלא צוחק בקול רם לקחת את הטלפון למזכירות. תודו שהצעד הזה היה גאוני, אמרתי אחרי זה לרועי וגילי. הם כמובן הודו לי ואמרו לי שמשם ימשיכו לבד, וכאן התחיל הבלאגן. הייתה לי הזדמנות לברוח בזמן, ואז סירבתי בפעם הראשונה לגילי ורועי. הם לא רצו שאני אעזור להם בזה, אבל אני התווכחתי איתם שבלעדיי, הם לא היו מגיעים לכאן. לאט לאט, ההתווכחות נהפכה לקטטה. רועי ואני התחלנו להרביץ אחד לשני וגילי התחיל לחמם ביננו. עם הזמן, באו עוד תלמידים שצפו ולא שמנו לב שפתאום, התאספו סביבנו גם מורים במבט כועס ואני ידעתי מהר מאוד מה זה אומר. למי שלא הבין, הפסדתי את השיעור לאחר מכן, ולא במובן הטוב – אלא ההורים שלי הוזמנו לשיחה ביחד עם המנהלת של בית הספר וקיבלתי עונש.

אם אתם חושבים שכאן נגמר הסיפור, אתם ממש טועים! אני לא ויתרתי ולכן החלטתי להמשיך את המבצע, אבל הפעם בלי גילי ורועי. היות והתוכנית הקודמת נהרסה, ניסיתי לחשוב על דרך חדשה להתנקם בטומי. מה שעכשיו אני מבין, זה שכעסנו על מה, על זה שהוא ילד טוב ואנחנו מקנאים.

חשבתי כל אחר הצהריים, באותו יום – 31.12, שכחתי להגיד קודם שהמסיבה כצפוי, הייתה משעממת. הברזתי מהחוג אלקטרוניקה כדי לחשוב על התוכנית להתנקם בטומי. חשבתי לעצמי, איך אני יכול להשפיל אותו מול כל הכיתה. אחרי כמה שעות, הבנתי – אני פשוט צריך להביך אותו, זה לא כזה קשה.

למחרת, נכנסתי לכיתה כרגיל – 5 דקות לפני הצלצול וראיתי את טומי יושב בשולחן שלו – השולחן הכי קרוב למורה וללוח. מחכה עם הציוד של היסטוריה לצלצול הקרב ובא... אחרי כמה דקות, נשמע הצלצול ואז פעלתי. כמה דקות לפני שהמורה להיסטוריה נכנסה לכיתה, צעקתי ודפקתי על הלוח: "היי כולם, תקשיבו לי רגע!" ואז אמרתי את הדבר הכי משפיל ומביך שאפשר להגיד על בן אדם: "תקשיבו, אתמול אחה"צ, גיליתי שטומי אוהב את מאיה !"... כולם צעקו "אוווו". והסתכלו על טומי במבט מצחיק. טומי נעשה יותר ויותר מזיע ולחוץ, הוא זחל מתחת לשולחן, אסף את הדברים ועף מהכיתה כמו טיל! בחיים שלי לא ראיתי מישהו רץ ככה, המורה נכנסה לכיתה, כל התלמידים עמדו ואז היא שמה לב שטומי חסר. היא שאלה איפה טומי ואז כולם הסתכלו עליי...

המורה הסתכלה עליי במבט זועם ואמרה לי בכעס: "לא הספיק לך אתמול?! אתה רוצה שישעו אותך?!". עשיתי לא עם הראש בנימוס ויצאתי לחפש את טומי. הסתכלתי כל הזמן למטה מרוב בושה, ופתאום אני נתקל בסתיו, והיא ישר ידעה שהסתבכתי בצרות... אחרי שהרמתי את הראש, היא אמרה בצער: "אמרתי לך שתסתבך...". עד אותו הרגע לא האמנתי, אבל עצמתי את העיניים ולפתע סתיו נישקה אותי. אני לא הבנתי מאיפה זה בא, התקרבתי אליה אבל היא אמרה שזה לא מתאים כאן. קבענו להיפגש בפיצרייה אחרי הלימודים. חיכיתי כל היום, בסוף לא מצאתי את טומי וההורים שלי הוזמנו לעוד שיחה וידעתי שכנראה אני אושעה, אבל חיכיתי כל כך לסוף יום הלימודים.

נשמע הצלצול של שעה שתים וחצי, המורה שלי למת' אמרה להרים כיסאות, הרמתי כיסא ורצתי כמו מטורף לפיצרייה. חיכיתי שם עד שעה שלוש, ואז שמעתי מאחוריי קול מוכר אומר, אתה מחכה למישהי... ניחשתם נכון, זה היה גילי, ומאחוריו רועי... זה מה שהיה חסר לי. הם התחילו להשביח אותי על ההבכה בפומבי שעשיתי לטומי, אבל אחרי השיחה איתם (הם ביקשו להצטרף אליי למבצע להציק לטומי), הבנתי מה עשיתי... כמה דקות אחרי זה, הגיעה סתיו והתקרבתי אליה (כמו מקודם), אבל הפעם היא עצרה אותי, מלמלה משהו בקשר לעידו אחד וברחה.

וככה, הכול התחיל... אני פגעתי בטומי, זה לא היה נעים. אפשר להגיד, שהמסע הזה שינה אותי, אבל... אני מצטער על כל מה שעשיתי לטומי, לסתיו – לכולם... הפכתי לאובססיבי, כזה שלא יכול לעצור את עצמו, ואני מצטער על כל רגע... אבל אני רק רוצה להגיד שהדף ביומן הזה, נכתב בתאריך 1.1.2014, שאני מושעה בבית וחושב על שני דברים:

1.     איך להתנצל בפני טומי.

2.     מי זה העידו הזה שסתיו דיברה עליו.