אחי ואני כמוני / אנונימי 1

אני ואחי עברנו עיר עם אמנו פעמים רבות ופגשנו ילדים רבים ומגוונים בכל עיר, לפעמים הרגשתי שחשבו עלינו כמיוחדים כשונים גם קיוויתי כך. בכל עיר שעברנו הכרנו את המקום מצוין ותמיד שיחקנו כדורגל גם בקבוצה המקומית. אחי עומר ואני היינו תאומים , לפעמים היה קשה לזהות אותנו אבל היה אפשר לזהות עם הנעליים שלנו. כלומר שלכל אחד היה זוג נעליים אחר תמיד. היה מקום אחד שתמיד אזכור- היה רמת גן בגבעתיים, שמה היה לי הכי הרבה חברים, וחבר אחד אחר קצת שונה היה לו השקפה אחרת שהשפיעה עליי ועל עומר. קראו לו דן הוא דיבר אחרת קצת מצחיק, אבל טוב, תמיד ששיחקנו הוא כיוון אותנו ושמה השתפרנו מאוד שמה שיחקנו הכי טוב והכי נהנינו. בכל מקום חדש קיוויתי קודם כל שאימא תמצא עבודה ושנישאר במקום לזמן מה. גם בפעם הראשונה שעברנו דירה אחרי שהורי התגרשו לא חששתי ממעבר דירה, איכשהו מאז מעולם זה היה לי טבעי כאילו סמכתי על מישהו למעלה שעוזר לי ולאחי. בכל מקום שגרתי בו הייתי יותר מאחי בלימודים אבל פחות טוב בכדורגל כך לפחות חשבו כל חבריי, אני לא מאוכזב מהם מכך אני מבין שטבעי שמשווים בין תאומים.  ביום בהיר אחד זה קרה, היא העיר האחרונה שעברתי אליה בילדותי השתקענו לזמן רב ביבנה שבדרום ישר למטווח הטילים אני זוכר שלא למדנו הרבה, ואהבתי זה, למרות זאת היינו הרבה במקלט. כמובן שזה לא הפריע לנו (לי ולאחי) , כי אנחנו שיחקנו בקבוצת הכדורגל של יבנה ילדים ג' (שם לקבוצת גיל לכיתות ד'-ה' במחלקות נוער בכדורגל). שיחקנו בשני מגרשים של שמונה ילדים על שמונה ילדים. אני ואחי שובצנו באותו מגרש ותמיד במגרש שלנו ניצחנו, הגענו לקבוצה בליגה לא קשה במיוחד ולקבוצה טובה מאוד ומסודרת, לולא העובדה שגרנו ברמת גן והכרנו את דן לא היינו כל כך משתלבים בקבוצה אלא היינו כנראה בדרך כלל המחליפים.  אני ועומר כבשנו ביחד למשחק בד"כ חמישה שערים ותמיד ניצחנו בסוף העונה אנחנו סיימנו במקום השני עם שני הפסדים בלבד. גילינו שיש לנו כישרון בשנה אחרי עברנו להפועל באר שבע, לקבוצת הגיל של אחד עשר שחקנים על אחד עשר שחקנים, בהתחלה לא השתלבנו כמעט בכלל היה קשה באימונים גם מבחינה חברתית מידי פעם צחקו עלינו, והכל התערבב עם העובדה שלאימא שלנו עבודה והיא ביום תמיד בין עבודות קטנות ובקושי הייתה בבית היה קשה באותם חודשים. אני ועומר החלטנו לחזור לשחק פעם בשבוע במגרש הציבורי בשכונת ''נווה אילן'' שכונתנו, היטלנו בכל הילדים ששיחקנו  מולם ניצחנו, השפלנו ובלבלנו כל יריב היינו בלתי מנוצחים ונהנו כל כך עד ששכחנו הכל , רק עד שהיינו צריכים ללכת הביתה. בבית הבנו שאימא מגיעה רק בתשע מה שאומר שבכל מזדמן לנו לראות אותה רק ארבע שעות שעה בבורק ושלוש בערב. תמיד אימא הייתה קמה בשבע בבוקר, ויוצאת בשמונה חוזרת באחד עשרה וחצי בלילה ובשתיים עשרה נפשה כבר לא בה. לפני שנרדמתי אמרתי לעומר שנהניתי היום ואמר שגם הוא. למחרת החל להתממש השבוע העמוס שלנו יום ראשון אימון, יום שני אימון , יום שלישי שיעורים פרטיים שניים ולעומר ביחד, יום חמישי אימון, יום שישי מגרש ציבורי, יום שבת משחק, וביחד הכל הלימודים הארוכים, שיעורי הבית, מבחנים, הרבה פעילות ספורטיבית ממושכת וגולת הכותרת- בלי הרבה אימא ביום. לקחנו לי ולעומר חודשים להתרגל לזה עד אמצע השנה, ואחרי הכל השתנה בכל מקום היינו יותר חזקים הכי חשוב בלימודים לא הזדקקנו יותר למורות וזמן הפנוי הקדשנו לשחק קצת ביחד בפלייסטיישן והתאמנו ביחד על המהלכים שהרגשנו שנצטרך השתפר . עבר הרבה זמן מתחילת השנה ואני ועומר כבשנו שני שערים כל אחד ומספר הדקות שקיבלנו גדל עד שבסוף השנה שתורגלנו שני חלוצים הבנו ביחד עשרים ושתים שערים ( 11 אני ו11 הוא). הזמן עבר ועוד דברים אך לא ''עושר ואושר עד עצם היום הזה'' אל תחשבו כך.....  

קצת רקע

הסיפור הנ"ל והסיפור הקודם שלי מבוססים על חברים , תאומים שהוא אהב לשחק איתם כדורגל איתם במגרש הציבורי שבשכונה, ולכן אחרי שקידה וחשיבה יצרתי סיפור והקודם לאחר עיוות של המציאות לנוחיותכם. בחירת עלילה זו ''אני ואחי כמוני'' התפתח בזכות חברי מהספרייה, שבזכותו אתם חוזים בסיפור זה.