תמיד
זו הייתה התשוקה האמיתית שלי, המרגוע לכל מכאוב וכעס. שם שתפתי את ראשי מכל עומס
שם הייתי בגן עדן. תמיד נהנתי לסור למגרש הציבורי שבשכונה למרות כל הדברים שנאמרו
עליו, שמעתי דברים כמו קרינה שצצה שם בשל אוסף עמודי החשמל המתאספים סביבו אך איני
הרבתי להגיע לשם יותר מפעמיים בשבוע. נערים רבים שיחקו בכוח על חשבונם של הקטנים
וחלשים יום אחד כשהלכתי לאימון הכדורגל שלי הגיעו לקבוצה כמו מין סרט הזוי ולא
ידוע תאומים כישרוניים שבאו אך ורק לסיוע. ועם הימים והחודשים חברתי עם השניים
המסתוריים. עם הזמן נפגשנו לשחק במגרש ואז פעם נוספת הבנתי כי מטרת הגורל להפגישני
עם השניים היא לנצח את יריבנו הגדולים מאתנו אפיים. כמובן ששיחקנו כדורגל אך נגד
נערים תוקפניים ולא רחמנים נגד ילדים קטנים. ואז אחרי משחק קשה ומפרך ניצחנו בגדול
3:2 אחרי שאחד כבש אחד והשני כבש שניים. במשחק השני הפסדנו 3:1 ואחרי שוערנו הלך
ואחריו גם הם ומיד גם אני. ברור שזו הייתה רק טעימה קטנה למה שהצלחתי לעשות בהמשך
עם שחקן שבחרנו מהילדים שהמתינו בחוץ לתורם, וכמובן שני השחקנים שמשחקים כארבעה . פעמים רבות שיחקנו חמישה ילדים עם עוד שחקן טוב
נוסף ניצחנו הרבה אבל כמעט תמיד הפסדנו משחק מיד אחרי. מעטות היו הפעמים בהם ניצחנו
יותר ממשחק אך גם לנצח פעם אחת עשה לי הרגשה שמכירים בעובדה שאנחנו קבוצה טובה
שבכל פעם שאנחנו משחקים אנחנו לפחות מפריעים לקבוצות הגדולות. הרבה פעמים חבריי
לקבוצה התלוננו על אכזריות הילדים הגדולים במגרש, גם חלק מעצבנות ומתירוצי ההפסד.
כמובן שלא במגרש נפגשנו אלא גם באתי אליהם מספר ואולי פעמיים או שלושה העברתי אצלם
את הלילה. עם הזמן המעטנו לסור יחדיו אל המגרש או להיפגש סתם כך. אני המשכתי את
חיי בלימודים ולצדם היה קשיים חברתיים שרק הגבירו את תשוקתי וגעגועיי לשחק במגרש.
לפעמים גם בקבוצה לא רק התאמנו היו לנו משחקים ועם הזמן שסימן כבר משהו ביני לבינם
לא שחקנו באותו ההרכב והתוצאות דיברו בעד עצמם, השנה הגיעה לסיומה וחופשת הקיץ
חלפה והבנתי קצת לפני שהם עזבו אחרי שהכרתי אותם רק שנה וחצי. בתחילת החטיבה הבנתי
שמסלול האוטובוס שאני לוקח עובר כל פעם ליד ביתם הכרתי בעובדה שכמו ביום בו ראיתי
אותם בפעם הראשונה בדרך מסתורית הבנתי שהם לא עזבו לעיר אחרת אלא סיימו את עבודתם
ועברו לילד הבא שזקוק להם.
''התאומים שהיו ונעלמו''.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה